תרה

תרה, הרומן של צרויה שלו, מתחיל לאחר השבר: אלה מילר, ארכיאולוגית בת 36, הנשואה לאמנון, שאותו פגשה והעריצה כשהיה מנהל החפירה שבה השתתפה, מחליטה בפתאומיות לפרק את המשפחה שלה, למען פנטזיות על חופש ואי-תלות. ההחלטה הזאת מטילה אותה למערבולת של אשמה וספקות, המתגברת דווקא כאשר היא נקשרת לעודד, פסיכיאטר שגם משפחתו התפרקה, והשניים מנסים להקים, ביחד עם ילדיהם, בית חדש על חורבות בתיהם הקודמים. את המערבולת הדרמטית הזאת בוחנת שלו, דרך עיניה של אלה (לעיתים גם מאחורי גבה), בהתבוננות קפדנית, שבמהלכה מתגלות לנו תובנות מפתיעות, מדהימות בנועזותן ובדקותן, על הארכיאולוגיה של הנפש. אל הדרמה הגלויה בתרה, זו המתרחשת במישור המעשים, נוספת דרמה מקבילה, המתרחשת במישור הלשון. הדרמה הלשונית, שאיבריה הם דימויים, מטאפורות ומוטיבים חוזרים, מרחיבה את גבולותיה של הדרמה הגלויה, ומעמיקה את התובנות וההארות העולות ממנה. כך קורה, למשל, כאשר אנו עוקבים אחר הקשרים הוירטואוזיים שיצרה הסופרת בין הסיפור הארכיאולוגיה, המיתולוגי-היסטורי, שאלה מנסה לבסס, לבין הסיפור הפרטי שלה. מכאן, ההתפרצות הגעשית של אלה, שהביאה לחורבן 'הבית הראשון' שלה, אבל גם, אולי, לבנייתו של 'הבית השני'. ההקבלה המסועפת ששלו יוצרת בין העלילות האלה מחדדת את השאלות הגדולות שהרומן עוסק בהן: עד כמה אנחנו באמת אחראים להכרעות שלנו ? הם תא אנושי חדש חייב לקום על חורבותיו של תא אנושי קודם ? ואולי, האושר שלנו אינו תלוי כלל בזולת, אלא ביכולת שלנו לקבל אחריות על גורלנו. הדרך שבה בוחנת שלו את מוסד המשפחה בתרה, השלישי בטרילוגיית חיי המשפחה שלה (קדמו לו חיי אהבה ובעל ואישה) מעניקה גובה ועומק חדשים לקורפוס הספרותי הנכבד שבמרכזו נשים. את אלה מילר אפשר להציב, לצידן של דמויות הנשים המופתיות בסיפורת ובדרמה הריאליסטית האירופית. ספריה האחרונים של צרויה שלו, חיי אהבה ובעל ואישה, תורגמו ליותר מעשרים שפות, זכו לפרסים בינלאומיים ולהצלחה גדולה בארץ ובחו'ל.