מאושרי והלאה

זוכה פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם 2016 הרבה אומץ וכישרון יש בדפי הספר הזה – אומץ לכתוב על דברים גדולים; והכישרון לתת להם ביטוי מקורי ונועז. על אהבה ומוות כתבו רבים; אצל הילה עמית מופיע צמד הניגודים הזה הן בתפאורה מוכרת כנופי הכינרת ואילת בזמן חופשה משפחתית נינוחה, והן בסביבה זרה לרובנו. אם חד־הורית, בתהּ הקטנה וצעיר פלשתיני נפגשים בחצרות האחוריות של תל אביב, והקשר האבהי שנקשר בין הצעיר לילדה סוחף אותה הרחק־הרחק מאמהּ – מן הביבים של תל אביב והשמש הים־תיכונית עד קנדה – ואין לדעת איך יסתיים. ג'ומאנה, רופאה באיכילוב, חוזרת מן העיר הגדולה אל בית הוריה אחרי מותו של אביה, ומתמודדת שוב עם מה שגרם לה לעזוב – לא רק רצונה ללמוד, אלא גם זהותה המינית. האם להתעקש על כך או להיכנע למוסכמות סביבתה? התלבטות דומה יש לנערה שגרה בשיכון של עמידר, כשהיא מתאהבת בשכנתה הבוגרת, אושרי שמה, ומחליטה לחיות אתה. קושי מסוג אחר עולה במערב אנגליה בין שתי נשים אוהבות שהזדקנו יחד, כשהאחת מאבדת את זיכרונה, ולא נשמר בו עוד אלא הזמן שקדם לאהבתן. בספר ראשון מעזה הילה עמית להתמודד עם אהבות שצריך להילחם עליהן נגד כל העולם או להחלים אט־אט משיברונן, עם חברה שאינה סלחנית כלפי החורגים מכלליה, עם שכול, עם הורות שאינה רצויה. כמה מהנושאים הפחות מסופרים כאן זוכים מידהּ לביטוי מרשים ומרגש.