צבים

טיל נופל בשדה ליד מושב בעוטף עזה. גיא, נער שחמק מבית הספר, נמצא שם. אנשי שירותי ההצלה ואחרים מנסים לפנותו. הוא מסרב, דורש שיקשיבו לו ומתחיל להתנבא: מפיו יוצאות מילים בשפה תמוהה, שאיש מהסובבים אותו לא מצליח לפענח. מאותו הרגע מתחיל מסע פתלתל להבנת הנבואה, שבו משתתפת יעל, מורה בבית ספרו של גיא. בשלב מסוים, מסעם של השניים משנה את כיוונו, בעוד הקשר ביניהם הולך ומסתבך. בצבים נחשפת גלריה מורכבת של דמויות: סבטלנה, אמו של גיא, שעוברת הפלה מאוחרת וסובלת מהזיות על לידת בתה המתה. יעל, החווה את הקשיים, החרדות ורגעי האושר של שנות האימהוּת הראשונות, אבל חשה ג ם פגימה בנשיותה. מאיה ואיתי, ילדיהם של יעל ובעלה ירון, על מתיקותם, גחמותיהם ובעיקר הגופיפיות הגודשת והזוהרת שלהם. וגיא, ילד 'מקולקל', שדווקא ממנו פורץ באופן לא צפוי מין גייזר מטאפיזי, שהוא אולי ביטוי לאיזה תת־מודע קולקטיבי ישראלי, הפורץ דרך כל המחסומים. צבים הוא ספר ביכורים מהפנט. מוריה דיין קודיש עושה כאן כמעט את הבלתי אפשרי. היא מצליחה לצותת להלכי הנפש ומשובי הגוף של דמויותיה בכל גוניהם — ברגעי האושר וההתפעמות, ברגעים מוזרים, מגעילים ודוחים — בהקשבה דקה מן הדק, שאותה היא מעבדת בלשונה באופן וירטואוזי. היא שומרת על האופי, הצבע והטון של הלכי הנפש של הדמויות, אבל גם משרבבת לתוכם נימים של התבוננות מבחוץ — נרתעת, מקניטה, אוהדת ומסוככת. יגאל שוורץ