הסוף הראשון והסוף השני

זמן רב לא יכולתי לכתוב את הערב ההוא, את הזיכרון שהתריס מולי בשעות החשכה. רבים התפלאו שאני, הפזמונאי הלאומי, שלפני שנה עבר חוק שהכליל שניים ממחזותיו באוצר הלאומי של ישראל, לא כותב על מה שקרה באותו הלילה... עלילת הסוף הראשון והסוף השני מתרחשת בלילה דרמטי אחד, בעתיד המאוד קרוב. ארבע דמויות סוערות ומלאות חיים — אברהם, מחזאי ופזמונאי יקיר הממסד; דנה, בתו המתבגרת הנתונה בכיסא גלגלים לאחר ספק ניסיון התאבדות; מגי, חמותו המשונה הדומה בדיוק־בדיוק לשחקנית מגי סמית; ודליה — שחקנית עבר משעשעת, חברת משפחה ומאהבת — מוצאות את עצמן כלואות בביתו של אברהם, בזמן שמחבל מסתובב ומאיים על השכונה התל אביבית המבוססת שהוא גר בה. ארבע הדמויות שאוהבות זו את זו, אך בה במידה לא סובלות זו את זו, פוגשות באותו לילה את כל מה שהתאמצו כל השנים להסתיר גם מפני עצמן, כשמעליהן מרחפת רוחה של עדינה, אשתו המנוחה של אברהם, 'זו אשר לפניה לא היה דבר', שקושרת את האהבה הגדולה והכאב של כל הדמויות גם יחד. בחסות אותו לילה מציע אורן גזית מבט מפוקח, ציני, אבל גם מלא אהבה וחמלה, אל המציאות העכשווית שאנו חיים בה, ומבט סאטירי, כמעט קומי, אל העתיד שאינו לגמרי איום או מופרך. אורן גזית, שזה לו ספרו הראשון, מלהטט בארגז הכלים של מעשה הסיפר; בונה מבנים נוקשים ומסודרים רק על מנת למוטט אותם מיד אחר כך, וזאת הוא עושה בלי שמץ של היסוס, בקולו הבשל והמנומק.