שנת השועל

לילה אחד, כשהיא מטיילת עם הכלב, אישה רואה שועל נעלם בין הצללים בפרדס. המחשבה למהר ולשוב הביתה לבעלה ולילדיה מתחלפת במחשבה חדשה, מפחידה, מסעירה. 'הכלב נעלם אל תוך הלילה. עמדתי שם לבד עם ברכיים שרוטות, צועקת 'פלה! פלה! פלההה!', ורציתי גם אני לרוץ אחריו. אחרי השועל. שהשיער שלי יבלגן את הרוח ושהחמרה תפער מכתשים קטנים תחת עקבַי. אחצה את הפרדס ואחר כך את שדות החיטה, אצעד בשטחי הבּוּר, אניס את כלבי הבדואים באבן שלופה ואצא מן הצד השני של הסְפר אל רמלה. שם, באחד המוסכים של הערבים אני אירדם, ובבוקר אקום ואתחיל ללמוד מוסכות או מכוניתנות או איך שלא קוראים לזה, ולאט־לאט אני אהיה, נגיד, מישהו אחר. הלכתי ורחקתי אל תוך הפרדס…' 'שנת השועל' של רות עפרוני מתחילה במפגש אקראי בפרדס שליד רחובות וממשיכה בנסיעה של כל המשפחה לבוסטון, שם רק הולך וגובר המתח בין ביוּת לפרא, בין חופש למשפחה: היא מפתחת קראש על אבא אחד מהגן של הילד, קונה בחנות יד שנייה את המגפיים של אחותה שמתה, מתפשטת מול שבעה גברים שמציירים אותה בעירום, הולכת מכות, נפרדת מאמריקה וחוזרת אל הורים, כלבים, ילדים, אהבות ונעורים. עפרוני כותבת על מאוויים כמוסים ופנטזיות פרועות, על האבסורד של רגעי היומיום ועל יופיים העז. היא חושפת את הלכלוך הסודי, המוכחש, שמצטבר בין הסדקים של מעטה הנורמליות המהוללת, ובמילותיה הוא מתגלה לעינינו כמטמון מלא חיים, פראי ונפלא. 'שנת השועל' הוא סיפור רומנטי ואמתי על התבגרות מאוחרת של אישה־ילדה. רות עפרוני – עורכת תכניות טלוויזיה לשעבר, רזה לשעבר ואנרגטית לשעבר. בימים אלה מלמדת צילום בתיכון ומטפחת בעל, כלבה, גינה, ארבעה ילדים וכאב־גב. זהו ספרה הראשון, ובעלה מאוד מבקש שלא תקראו אותו.