אשת הטייס שנעלם

'הקולות הלכו והתקרבו. הצטנפתי, אבל אחד מהם ראה אותי וזינק אלי. הוא התנפל עלי, נחת על הרגל השבורה והכאב שיתק והצמיד אותי לקרקע. לא יכולתי לזוז. ואז הם עמדו מעלי, כל השלושה, וירו צרורות ארוכים של שמחה באוויר. ואני חשבתי שככה ייראה מותי, אבל הכאבים היו כל-כך חזקים שלא יכולתי לחשוב על שום דבר, רק על הרגל. אחר-כך הם סימנו לי לקום ומשכו אותי ואני נפלתי, והם הבינו שאני פצוע.' בקול כפול ומהדהד מסופר סיפורם של הטייס שנעלם בלבנון ושל האשה שנותרה בלעדיו. מי צודק: אלה שמעריכים שהוא מת, או אלה שמשוכנעים שהוא עדיין חי? האם אשת הטייס תמצא תשובה לשאלה שמענה אותה? ואיך יוצאים לחופשי במקום מסובך כמו המזרח התיכון, שבו אדם יכול להיות זר גמור, פליט נרדף או גולה המבקש מסתור, כמה עשרות קילומטרים מהעמק שבו נולד? 'אבל מאותו רגע שהודיעו לי, כשהופיעו שתי הציפורים בדלת, האמנתי בהם ובטחתי בהם וידעתי שאין שום בעיה, ושחיל האוויר הטוב בעולם של הצבא הטוב בעולם יעשה הכל כדי להחזיר את אסף. והם יביאו אותו אלי. ואם צריך ישלחו את סיירת מטכ'ל ויפשטו על לבנון, וכולם מרוכזים בזה, הספינות של חיל הים בים ומטוסי הסיוע באוויר והיסעור כבר מרחף מעל ההרים הקירחים ואנשי המוסד פרושים בכל מקום כדי לכוון. באמת האמנתי בכל הדברים האלה שילדות שנולדו וגדלו בראשון לציון והגיעו לצבא ופגשו טייס מושבניק והתאהבו בפעם ראשונה ושכבו בפעם הראשונה והתחתנו בפעם הראשונה והרו בפעם הראשונה מאמינות.'